סייג לחכמה שתיקה, אמרו חכמים. ואין הכוונה להימנעות מדיבור בלבד, אלא לעבודה פנימית של שיקול הדעת הקודם לדיבור. מי ששותק מפני שאין לו מה לומר אינו עושה דבר; מי ששותק מפני שיש לו מה לומר ובחר שלא — הוא שעשה מעשה.
כל אדם נתבע להיות מדבר, ודווקא מתוך כך גדולה מעלת מי שיודע מתי לשתוק. השתיקה אינה חולשה אלא כוח, ואינה ריק אלא מלאות שאינה נשפכת החוצה.
אך יש להיזהר מן הקצה השני. שתיקה במקום שצריך לדבר בו אינה מידה טובה — היא הימנעות. חכמים לא שיבחו את השותק תמיד, אלא את היודע לשקול. וההבחנה בין השתיים היא עצמה עבודה של שנים.